פורטוגל חוגגת חופש

ב- 25 באפריל 1974 המשיך הצבא במהפכת הציפורן השלווה שמילאה את רחובות ליסבון בפרחים אדומים, והאזרחים חגגו את סיום המשטר הפשיסטי שפורטוגל חיה תחת.

תחילת המהפכה

פורטוגל עמדה בפני מלחמה במושבות האפריקאיות, והמשטר לא רצה לתת עצמאות. צעירים רבים מתו באפריקה, כלומר באנגולה, מוזמביק וגוינה-ביסאו. לא רק שפורטוגל עמדה בפני לחץ בינלאומי להפסיק את המלחמה, אלא שהצבא גם לא היה מרוצה ממה שקורה.

העם החל גם להיות מודע למציאות פוליטית אחרת, מלבד המדינה השולטת, באמצעות PIDE, המשטרה הפוליטית של המשטר, בכל תוכן תרבותי שהגיע לפורטוגל. הרעיונות השמאלניים, בעיקר הקומוניסטים, כוונו לצעירים באוניברסיטאות, למשל

חוסר החופש הרגיז את רוב האנשים הפורטוגלים, וב- 24 באפריל החל הצבא במהפכה שהגיעה לשיאה ב -25 באפריל 1974.

בין האנשים השונים שגרמו למהפכה לקרות, פורטוגל עדיין נזכרת בגאווה בסלגיירו מאיה הצבאיים וסלסט קיירו, הגברת שנתנה את הציפורן לצבא ובמקרה נתנה למהפכה את שמה.

25 אפריל היום

היום הפורטוגלים עדיין חוגגים את היום הזה, מתוך אמונה כי הערכים של 25 באפריל חייבים להישאר. אנשים שיצאו ככל הנראה יחוו מגוון אירועים בכל עיר ברחבי הארץ, בין אם באמצעות הפגנות, מוזיקה או אירועי תרבות אחרים.

ב- 25 באפריל אנשים יוצאים החוצה, ואחד המשפטים הנצעקים ביותר הוא "25 de april sempre, fascismo nunca mais!" (תמיד 25 באפריל, לא עוד פשיזם!).