בצד השני של הריביירה, העיר חושפת את עצמה כמו ציור חי: בתים צבעוניים שנערמים על ההיסטוריה, נהר הדורו המשקף כל פרט ואנרגיה המשלבת נוסטלגיה עם חיים תוססים. אי אפשר להישאר אדישים לנוף הזה.


כשאני חוצה לכיוון ריביירה של פורטו, אני מרגיש שכל צעד מקרב אותי למשהו גדול יותר מטיול פשוט. זה כמו להיכנס לגלויה, שבה הזמן מאט וכל מבט חושף פרט חדש.

פורטו היא לא רק יעד - זו תחושה. אחד מאלה שנותר, גם אחרי שאנחנו עוזבים.

ובאותו רגע, עם השקפה הזו, הבנתי: יש זיכרונות שלא צריכים פילטר.