אמן אמריקאי עושה הופעת בכורה בפורטוגל

בפתיחת התערוכה "ג'ני הולצר: תשובות שגויות", בגלריה הראשונה, רואים את נשיא ארה"ב, דונלד טראמפ - או ליתר דיוק, תמונה של דונלד טראמפ. הדימוי רומז לסוריאליזם של הצייר הבלגי רנה מגריט, מחבר הספר "Ceci n'est pas une Pipe" (זה לא צינור). עבודתו של מגריט מדגימה שמה שאנו רואים הוא רק דימוי של אובייקט, לא המציאות שלו, כפי שהסביר פיליפ ורן במהלך ביקור העיתונות.

בחלק הראשון של התערוכה נתקלים המבקרים גם במאות ביטויים קצרים ומעוררי השראה על המאבק למען החופש.

אצל ג'ני הולצר, השפה משמשת כרצף של אגרופים אמיתיים למעיים. יש "אמירות" (1977-79), הצהרות קצרות המדגישות את הבנייה החברתית של אמונות, מנהגים ואמיתות. "מסות מעוררות" (1979-82) כוללות הצהרות פרובוקטיביות המושפעות ממניפסטים פוליטיים ודתיים. "Living" (1980-82) מציג תצפיות דיסקרטיות, הדרכה ואזהרות שנכתבו בנימה ישירה. התערוכה כוללת גם קטגוריות אחרות.

קטע אחד מהתערוכה נכתב: "חופש, נקודה! אתה כל כך מפחד שאתה רוצה לכלוא את כולם. האם הם כלבים זועמים? האם הם צדים כדי להרוג? האם החוק והסדר הם הפתרון? אין סיכוי. מה גרם למצב זה? חוסר חופש. ועכשיו תנו לאנשים לספק את צרכיהם. האם חופש בונה או הרסני? התשובה ברורה. אנשים חופשיים הם אנשים טובים. פרודוקטיבי. האם השחרור מסוכן? רק כשזה מתעכב. אנשים לא נולדים זועמים או מטורפים. כשאתה מעניש ומשפיל, אתה גורם למה שאתה חושש. מה לעשות? תן לזה להתפוצץ. תן לזה לעבור את דרכו. אל תשלוט או תמרן. לתקן את הנזק". הטקסט מוצג באנגלית ופורטוגזית בתערוכה.

בשולי ביקורו העיתונאי האחרון כמנהל מוזיאון סרלבס, דיבר פיליפ ורן על התערוכה. הוא גם האוצר. הוא הצהיר כי מאז סוף שנות ה -70 ג'ני הולצר תמיד הייתה אחת האמניות שמעולם לא התפשרו על צורת ותוכן עבודותיה.

"היום, ג'ני הולצר היא אייקון. אייקון ציבורי. היא אמנית ציבורית שבאמצעות שימוש בטקסט - שיש לה היסטוריה שלמה שמתחילה באמנים כמו סטפן מאלארמה או מרסל ברודטרס או קרל אנדרה, או אמנות קונספטואלית - דוחפת את השימוש בטקסט לתוכן שבקנה אחד עם האמנות הקונספטואלית אינו רפלקסיבי עצמי, אלא מקרין רעיונות ונר
טיבים שיש לרוב ממד פוליטי ואנושי פוליטי", הצהיר פיליפ ורן.

ורן, שמתחילה לעבוד במוזיאון באס במיאמי, ארה"ב, באוקטובר, אמרה כי "תשובות שגויות" הוא סוג של מיצב שעובר בחומרים השונים בהם השתמשה האמנית לאורך 45 עשורים של עבודתה, תוך שימוש בנייר צבוע, טקסטים היסטוריים, סרקופגים, ספסלי אבן, עצמות אדם ממשלתיות, טכנולוגיית LED הקשורה למידע ופרסום
המונפש על ידי מערכות רובוטיות, יריעות מתכת ושמן, אבנים שבורות, מסמכים ממשלתיים שהועברו ידנית לפשתן ופרסום מכוסה בצבע שמן ויריעות מתכתיות.

ג'ני הולצר יצרה "מיצב שבו כל הטקסטים האלה מתפוצצים יחד במעין כאוס בלתי נשלט, שהוא הכאוס של העולם", היא מוסיפה.

התערוכה ממשיכה ב"גלריה נוספת, חדר מדיטטיבי יותר, עם טכנולוגיית LED ממושמעת יותר, אך ניזון ממידע ש [ג'ני הולצר] מצאה בעיתונות לפני יותר משבוע. זו יצירה שהגיבה מיד לאירועים הנוכחיים".

בחלק השלישי והאחרון של התערוכה, הציבור יכול לראות בספריית סרלבס מעין ארכיון בו נאספים הציורים המוקדמים של האמנית, הטקסט מתחיל להופיע, והסקיצות הראשונות של מאמריה מראים כיצד ג'ני הולצר עובדת עם טקסטים אלה.

"אלה טקסטים שעובדים עליהם, שנכתבים; הם תמיד נראים פשוטים מאוד, תמציתיים מאוד, אבל יש כמות עצומה של עבודה שנמשכת מאחורי הקלעים, לפני שמגיעים לדיוק הזה." כמו

כן התגלו מסמכים על האופן שבו עבודתה משתלבת מדי פעם בתרבות העממית והפופולרית, כמו קורט קוביין (נירוונה), שצולם מול טקסט של ג'ני הולצר, ג'ודי פוסטר בסרט של דניס הופר המלא ביצירותיה של ג'ני הולצר, וגם כיצד השתמשה בסחורות כדי להפיץ את הטקסט שלה.