המדינה שיודעת למשוך השקעות, אבל לא יודעת איך להחליט

המספרים שפורסמו לאחרונה על ידי APREN חושפים. יש השקעה של כ-60 מיליארד אירו באנרגיה מתחדשת שמחכה להתקדם, אך חסומה על ידי תהליכי היתר, מגבלות ברשת החשמל וחוסר החלטות. על פי המחקר, כל שנת עיכוב מייצגת כ -1.7 מיליארד יורו של הכנסות ממסים שהמדינה לא מצליחה לגבות. זה כבר לא דיון על אנרגיה. זהו דיון על תחרותיות.

הדבר המוזר ביותר הוא שפורטוגל היא כיום אחת המדינות האירופיות עם השילוב הגבוה ביותר של אנרגיות מתחדשות בייצור חשמל. ייצור מתחדש מאפשר להפחית את התלות באנרגיה, להוריד את עלות החשמל למשפחות וחברות ולהפוך את המדינה לאטרקטיבית יותר עבור תעשיות חדשות. במחצית הראשונה של השנה היה כמעט חודש אחד בו די בייצור מתחדש בכדי לעמוד בצריכה הלאומית הכוללת. במילים אחרות, אנחנו יודעים לייצר אנרגיה נקייה. מה שעדיין חסר הוא היכולת להפוך את היתרון הזה לצמיחה כלכלית.

למרבה הצער, מציאות זו לא מתרחשת רק בתחום האנרגיה. אנו מוצאים את זה בדיור, שם יש מחסור בבתים מכיוון שהתהליכים עדיין איטיים. אנו מוצאים את זה בתעשייה, שם פרויקטים ממתינים שנים להיתרים. אנו מוצאים את זה במרכזי נתונים, לוגיסטיקה ומגזרים אסטרטגיים רבים אחרים. התבנית חוזרת על עצמה יותר מדי פעמים. פורטוגל מצליחה למשוך משקיעים אבל אז לוקח יותר מדי זמן להחליט.

כמובן, אף אחד לא תומך בפחות דרישות סביבתיות או פחות שקיפות. מדינה מודרנית זקוקה לכללים ברורים והערכה קפדנית של פרויקטים. אבל זה דבר אחד לבחון. זו דרך אחרת לגמרי להפוך את ההחלטה לתהליך ארוך כל כך שההזדמנות נעלמת לפני הגעת הרישיון.

אנו חיים בכלכלה עולמית שבה ההון נייד יותר ויותר. המשקיעים מקבלים כללים. מה שהם בקושי מקבלים הוא אי ודאות קבועה. כאשר פרויקט לוקח שנים בין חוות דעת, אישורים וגופים שונים, הסיכון כבר אינו בהשקעה ועובר למדינה עצמה

אולי הגיע הזמן לשנות את הדרך בה אנו מעריכים את התחרותיות הלאומית. כיום כבר לא מספיק לשאול כמה השקעה אנו יכולים למשוך. אנחנו צריכים לשאול כמה אנחנו יכולים להשקיע.

כי הבעיה האמיתית של פורטוגל היא כבר לא היעדר הזדמנויות. זו המהירות שבה אנו מסוגלים להפוך אותם למציאות.

ובעולם שבו ההחלטות מתקבלות מהר יותר ויותר, אולי הסיכון הגדול ביותר לכלכלה שלנו הוא כבר לא חוסר השקעה. או פשוט לוקח יותר מדי זמן להגיד כן.