לא הזמן שנמדד על ידי השעון, אלא הזמן שכולנו מפסידים מבלי להבין זאת: הזמן שחברה מחכה לרישיון, שמשקיע מחכה להחלטה, שמשפחה מאבדת בתהליכים מנהליים או שאיש מקצוע צעיר מחכה לבנות פרויקט חיים.

במשך עשרות שנים התרגלנו למדוד תחרותיות באמצעות מיסים, שכר, תשתיות או עלות האנרגיה. כל הגורמים הללו ממשיכים להיות חשובים. אבל יש משאב שהפך להיות יקר עוד יותר: זמן.

אנו חיים בכלכלה עולמית שבה הזדמנויות באות והולכות במהירות חסרת תקדים. חברות מתכננות השקעות בבינה מלאכותית, מרכזי נתונים, אנרגיה, תעשייה מתקדמת או ביוטכנולוגיה בסביבה תחרותית ביותר, בה מדינות שונות מתחרות על אותם פרויקטים. בתחרות זו ההבדל בין זכייה או הפסד השקעה אינו תמיד בעלות. זה ביכולת להחליט.

לפורטוגל יש כיום תנאים יוצאי דופן להתחרות בכלכלה חדשה זו. יש לה יציבות פוליטית, ביטחון, כישרון מיומן מאוד, מיקום אסטרטגי על פני יבשות, תשתיות דיגיטליות צומחות ואחד הפיתוחים הגדולים ביותר באנרגיה מתחדשת באירופה. בשנים האחרונות ראינו את הגעתן של השקעות בינלאומיות גדולות בטכנולוגיה, מרכזי נתונים, בינה מלאכותית ואנרגיה נקייה. כל זה מראה שהעולם מאמין בפורטוגל.

אבל האמונה בפורטוגל אינה מספיקה: יש צורך להיות מסוגל לבצע בקצב ההזדמנויות. אולי כאן טמון האתגר הגדול ביותר של העשור הבא.

כאשר רישוי לוקח שנים, אנחנו לא רק מבזבזים זמן מנהלי. אנחנו מאבדים פרודוקטיביות. איבדנו את התחרותיות. איבדנו מקומות עבודה. איבדנו חדשנות. ופעמים רבות אנו מאבדים השקעות שפשוט בוחרות ביעד אחר.

אותו דבר קורה כאשר החלטת בית משפט נמשכת שנים או כאשר חברות ואזרחים חיים באי ודאות קבועה לגבי מתי יסתיים תהליך.

עלות הזמן הבלתי נראית היא עצומה, ומעניין, כמעט אף פעם לא מופיעה בסטטיסטיקה. אין שורה בתקציב המדינה המכונה "זמן אבוד", וגם לא אינדיקטור חודשי המסביר הזדמנויות שנדחו. אבל עלות זו קיימת כמעט בכל ההחלטות הכלכליות.

כל חודש של עיכוב מייצג הון קבוע.

כל פרויקט שנעצר מייצג עושר שטרם נוצר.

כל החלטה נדחית מפחיתה את הביטחון של אלה שרוצים להשקיע, להתחייב או פשוט לבנות חיים בפורטוגל.

אולי זו הסיבה שאחד הרעיונות המעניינים ביותר של המחקר שקראתי לאחרונה הוא בדיוק הצורך לשים עמידה בלוחות זמנים וניבוי מוסדי במרכז הרפורמה במדינה. לא כנושא מנהלי, אלא כעדיפות כלכלית.

כי מדינה תחרותית היא לא רק מדינה שמציעה תמריצים טובים.

זה זה שמכבד את זמנם של אנשים.

שינוי פרספקטיבה זה נראה קטן, אך במציאות הוא משנה הכל: במשך זמן רב שאלנו כיצד למשוך יותר השקעות; אולי עלינו להתחיל לשאול כיצד לגרום לכל השקעה לנוע מהר יותר. במשך שנים דנו כיצד לפשט נהלים; אולי המטרה האמיתית צריכה להיות פשוטה יותר: להחזיר זמן לפורטוגלים.

מכיוון שזמן פירושו פרודוקטיביות, אמון, צמיחה, איכות חיים וכבוד: כבוד למי שמתחייב, למי שעובד, למי שמשקיע ולמי שמצפה ממוסדות לעבוד באותה יעילות שאנו דורשים מחברות כיום.

פורטוגל כבר הוכיחה שהיא יכולה להתחרות עם הטובים ביותר בכישרון, חדשנות, טכנולוגיה ואיכות חיים. אולי הגיע הזמן להתחרות גם במה שיהיה הנכס היקר ביותר של הכלכלה הבאה: זמן.

כי יש השקעות שמחכות.

אבל יש הזדמנויות שלא.