תחיית העצמי

אבל אני תוהה, כמה מאיתנו משתמשים בעונה היפה הזו כדי להציע לעצמנו משהו שאנחנו נותנים כל כך בחופשיות לאחרים? המתנה של התחלה חדשה.

דיברתי לאחרונה עם חבר שאמר משהו שבאמת נשאר איתי. היא אמרה, "לעולם לא אדבר עם אדם אחר כמו שאני מדברת לעצמי." וחשבתי, כמה זה נכון עבור כל כך הרבה מאיתנו. אנחנו כל כך ממהרים לנחם חבר שנאבק, לומר לו שהטעויות שלהם לא מגדירות אותם, שהם ראויים לאהבה ואושר. אבל כשזה מגיע לעצמנו, אנחנו יכולים להיות חסרי רחמים לחלוטין.

מזוודות שאנו נושאים אנו

נושאים את הסיפורים הישנים שלנו כמו מזוודות כבדות. "אני לא מספיק טוב", "אני תמיד מבלבל דברים", "לא מגיע לי דברים טובים." אנו גוררים איתנו את הנרטיבים האלה לכל מקום אליו אנו הולכים, לעתים קרובות אפילו לא מבינים כמה משקל אנו נושאים. והחלק העצוב ביותר הוא שלעתים קרובות אנו נושאים אותם כל כך הרבה זמן שאנחנו כבר לא מטילים ספק אם הם נכונים. אנו פשוט מקבלים אותם כעובדה, כאילו הם כתובים באבן, כאילו אי אפשר לשנות אותם.

אבל הם יכולים להשתנות. זו כל הנקודה.

הנה מה שחג הפסחא מזכיר לנו, שתחייה אפשרית. שמה שמרגיש מת ומוגמר יכול לפרוח שוב. אף פעם לא מאוחר מדי להתחדשות. סיפור חג הפסחא הוא לא רק משהו שקרה לפני אלפיים שנה. זוהי הזמנה, המורחבת לכל אחד מאיתנו, להאמין שלא משנה כמה הדברים היו אפלים, שחר חדש תמיד אפשרי.

סיפור חג הפסחא הוא בסופו של דבר סיפור של אהבה רדיקלית ובלתי מותנית. אהבה שרואה את כל הפגם שלנו ונכשל ואומרת, אתה עדיין ראוי. אתה עדיין אהוב. אתה עדיין חשוב. ואם אנו באמת מאמינים באהבה זו, אז אולי זו העונה להפוך סוף סוף את האהבה הזו פנימה ולהציע לעצמנו את אותם רחמים שאנו נותנים ברצון כל כך לכל האחרים.

חמלה עצמית אינה פינוק עצמי. זה לא להמציא תירוצים או לשחרר את עצמך מהקרס. זה פשוט לבחור להתייחס לעצמך באותה חסד שהיית מציע למישהו שאכפת לך מאוד ממנו. זה אומר, אני אנושי, נאבקתי, עשיתי טעויות, ואני עדיין ראוי לחסד. הסופרת קריסטין נף, שבילתה חלק ניכר מהקריירה שלה בלימוד חמלה עצמית, מתארת זאת כשלושה דברים פשוטים. להיות אדיב לעצמך ולא שיפוטי בחומרה. ההכרה בכך שסבל ומאבק הם חלק מהחוויה האנושית המשותפת. ולאפשר לעצמך לשבת עם רגשות כואבים במקום להרחיק אותם. זה נשמע כל כך פשוט, ובכל זאת עבור כל כך הרבה מאיתנו, זה הדבר הכי קשה בעולם.

סמוך על התהליך

שאני חושב על האופן שבו הטבע מתנהג בזמן חג הפסחא. העצים לא מבלים את החורף בביקורת על עצמם על כך שאיבדו את העלים שלהם. הנרקיסים לא מתנצלים על כך שלקח כל כך הרבה זמן להופיע. הם פשוט סומכים על התהליך, וכשהזמן הנכון הם פורחים. יש בזה שיעור שקט אך עוצמתי לכולנו.

לפעמים אנחנו צריכים לתת לעצמנו רשות להיות בחורף חיינו לזמן מה, בידיעה שהאביב יבוא שוב. ריפוי הוא לעתים רחוקות ליניארי. הצמיחה היא לעתים רחוקות מסודרת.

אז בחג הפסחא הזה, לצד ביצי השוקולד והמפגשים המשפחתיים, אני רוצה להזמין אתכם להעניק לעצמכם את המתנה המשמעותית מכולן. רשות להרפות מהסיפור הישן, להתחיל מחדש ולקום.

תחשוב על הנרטיב שאתה נושא על עצמך. האם זה באמת נכון? האם זה משרת אותך? או שזה פשוט תסריט ישן ושחוק שגדלת ממנו? כי הנה האמת. אתה לא הרגע הגרוע ביותר שלך. אתה לא הכישלון הגדול ביותר שלך. אתם לא הדברים הלא נעימים שנאמרו לכם פעם, או הפעמים שחסרו לכם את מי שרצית להיות

אתה מישהו ששרד כל פרק קשה בחייך עד כה. כל אחד ואחד. והנה אתה, עדיין עומד, עדיין מנסה, עדיין מופיע. זה לא ראוי לביקורת. זה ראוי לחגיגה.

חג הפסחא הזה, הלוואי שתדבר אל עצמך באותה רוך שהיית מציע לחבר יקר. ושתזכרו שאותה אהבה בלב העונה הזו, חסרת גבולות, ללא תנאי ומתחדשת ללא סוף, מיועדת גם לכם

מאחל לך חג הפסחא מלא אהבה, התחדשות ועדינות רבה יותר כלפי עצמך.

באהבה, סאלי הארט